כמה נוח לנו 'להיות לבד'?

אני זוכרת שהבכור שלי היה בגן, והגננת שלחה בקבוצה תמונות מהפסקת "קרטיבים" בחצר, הבחנתי שהוא יושב לבדו, ומייד סימסתי לה כדי לברר אם הוא בסדר (אגב, לאחר כמה הודעות כאלה, ממני ומהורים אחרים, היא החליטה להפסיק לשתף בתמונות ובצדק...). אני יודעת שרובכם מבינים ללבי, ובוודאי היו עושים את אותו הדבר,

אנחנו רואים מישהו יושב לבדו וישר קופצות לנו לראש מחשבות שליליות... בטח קרה משהו...

הצורך הבסיסי להיות בקשר, הוא מניע אנושי יסודי וראשוני לקרבה, אהבה והשתייכות חברתית החיוני לבריאות הנפשית והפיזית (אברהם מאסלו היה מהראשונים שדיברו על כך) הוא משמש "בסיס בטוח" להתפתחות ביטחון עצמי, חוסן, וויסות רגשי, ומבוסס על הידיעה שאנחנו ראויים לאהבה. אך מה קורה לנו בשנות החיים הראשונות, שבו בזמן מתעורר בנו גם הרצון להיות לבד? האם בילדותינו הרגשנו מספיק חופשיים ובטוחים לנוע בציר שבין תלות לנפרדות? או שמא קרו דברים בדרך שמנעו זאת מאיתנו? עד כדי כך שהיום, שני הקצוות הללו נתפסים כדבר והיפוכו?

בשנים בהן הייתי יועצת חינוכית, נגשו אלי לא מעט הורים, שלא היו מרוצים (חרדים יש לומר) מהמצב החברתי של ילדיהם (מבלי לברר כיצד הם חווים אותם)- "יש לו רק חבר אחד, יש לו בקושי שניים", הוא כל היום מנגן בבית, הוא כל הזמן במחשב" בזמן שאני הייתי חווה משהו אחר, במשקפים אובייקטיביות יותר.

כשעברנו לפינלנד, הבנתי כמה דגש הם שמים כאן (כבר בשנות החיים הראשונות) על היכולת להיות לבד, הפינים נוטים לבלות הרבה זמן בטבע, מה שמחזק את התחושה של בדידות חיובית, ההליכה ביער, השהות באגמים, מסייעים לפיתוח תחושת שלווה פנימית. במערכת החינוך הם משלבים עבודות חקר עצמאיות ועוד הרבה שעות בטבע (כבר מינקות). בניגוד לתרבויות כמו שלנו, שבהן יש לחץ חברתי להיות תמיד מוקף באנשים, בפינלנד יש יותר קבלה של זמן לבד, מה שמאפשר לאנשים להרגיש נוח עם עצמם, משהו שהם גדלים אליו מגיל אפס. אני זוכרת את הפעם הראשונה, שהבחנתי בילד עולה לאוטובוס עם חכה, בדרכו לדוג, ובהיתי בו עד שירד, הבנתי כמה זה זר עבורי.

אז מה קורה בחברה שלנו? התרבות הישראלית שמה דגש על ערכים של חברות, עזרה הדדית ושותפות, מה שלא נראה בהרבה תרבויות אחרות, ומה שכמעט תמיד מייחד אותנו מאחרים, אבל מדוע זה חייב להוביל להרגשה שעצמאות או התבודדות פחות מתקבלות? או לבוא על חשבונן? מדוע אחר הצהריים אנחנו רצים למלא לילדים שלנו את היום מבלי לתת להם לשהות ב"לבד שלהם"? מדוע אנחנו מופעלים כל כך שהם אומרים "משעמם לי" ומחפשים להם פתרונות? כמה זמן עובר שאנחנו לבד, עד שאנחנו בורחים אל הטלפון, מסך? כמה זמן לוקח לנו לדבר כשמישהו אחר שותק? בתור לרופא? בבנק? מדוע כל כך קשה לנו להכיר בחור/ה רווקים, מבלי לנסות לשדך לו/ה מישהו/י? כמה מאיתנו טיילו לבד? בארץ או בחו"ל, ליום אחד או לכמה? מתי בפעם האחרונה יצאתם לבד לבית קפה או לקולנוע? כמה אתם מרגישים בנוח ב"לבד" שלכם?

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט ראה את היכולת להיות לבד כיכולת של אדם להנות מהשהות עם עצמו מבלי לחוות אותה כמעיקה או מעוררת חרדה. ויניקוט טען כי יכולת זו מתפתחת בינקות, מתוך החוויה של להיות לבד בנוכחותה של אם (או דמות הורית אחרת) מהימנה, מיטיבה ושאינה חודרנית. ויניקוט ראה בהתגבשות היכולת להיות לבד הישג התפתחותי חשוב, אשר מעיד בין השאר על התגבשותו של עצמי אמיתי, ועל יכולתו של האדם לשהות במחציתו של אדם אחר. לשיטתו, האפשרות של האדם להנות מהיותו לבד לצד אדם אחר אשר גם הוא עצמו לבד, מעידה על בריאות נפשית.

אריק אריקסון הדגיש את חשיבות הזמן בו המתבגר נמצא לבדו לפיתוח הזהות שלו (כמה אנחנו מאפשרים זאת באמת?). קנדרה צ'רי, מצאה כי הזמן לבד, מאפשר לאנשים להרהר, לחדש רעיונות ולפתח קשרים עם עצמם, מה שתורם לבריאות נפשית טובה יותר וסוזן קיין הוסיפה, כי החברה מתעלמת לעיתים מהערך של אנשים מופנמים יותר שזקוקים לשקט ולבדידות כדי לפרוח.

הצורך בנפרדות, כמו הצורך בתלות הוא ציר שאנו נעים עליו כבר בראשית חיינו, הערך שאנו נותנים, היחס שלנו לגבי כל אחד מן הקצוות הללו, יכריע את התנהגותנו כל

פי ילדנו וישאיר בהם חותם. לרוב, בתרבות הישראלית, לאדם הנמצא לבדו, מוצמדת לעיתים קרובות ,סטיגמה שלילית, על אחת כמה וכמה שמדובר בילד. הייתכן וזאת הסיבה לפערים הגדולים בדיווחי חרמות בבתי הספר בין פינלנד לישראל? (5%-10% לעומת 20%-30%) יכול להיות שאם גם היינו מרגישים בטוחים יותר ב'לבד' שלנו, וגם לא מצטיירים לחברה באופן שלילי, הדברים היו נראים אחרת?

חשוב לי להדגיש כי כמו בכל דבר בחיים, זה לא שחור או לבן, אנחנו רוצים לעודד ולחזק גם את היכולת ליצור קשרים חברתיים ובו בזמן לאפשר עצמאות ולחזק את היכולת של "להיות לבד".

אז בפעם הבאה שנהיה לבד, גם אם סביבנו אנשים, אולי כדאי שננסה לברר, עד כמה היכולת שלנו 'להיות עם עצמנו' מפותחת? ואולי, ולו לכמה רגעים, נתחיל למתוח את השריר הזה, גם אם זה אומר שיהיה קצת "לא נעים".

ויניקוט, ד. ו. (1958) היכולת להיות לבד. בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.

Erik Erikson (1950) - "Childhood and Society"

Kendra Cherry (2018)- "The Importance of Solitude"

Susan Cain (2012) - "Quiet: The Power of Introverts in a World That Can't Stop Talking"

Abraham Maslow (1943)- "A Theory of Human Motivation" . Psychological Review, 50(4). 370-396.